סעדי נא גלימה

סיפור-עם מפי יהודי פרס

פ עם אחת הוזמן בהלול* לסעודת-מצווה בביתו של חכם שלמה בן-בבא. היה זה יום השנה לפטירת אביו של אותו חכם, זכותו תגן עלינו. יצא בהלול בבגדיו הדלים והלך ובא לביתו של אותו גביר. כיוון שהגיע בין הראשונים, נטל לעצמו מקום של כבוד ליד השולחן, קרוב לראשו ורחוק מזנבו. כשהתחילו להגיע המוזמנים, היו המארחים שבים ומתלחשים באוזניו: - זוז נא מעט, יא בהלול, ופנה מקום. ובהלול זז מכיס לשרפרף ומשרפרף לספסל והיה מפנה מקומו לאותם שלבושם הדר ופאר. עד שהתחילה הסעודה מצא בהלול את עצמו יושב רחוק על-יד הדלת בסמוך לעניי העיר. לאחר שנאמרו דברי תורה לזכר המנוח ולעילוי נשמתו, הוגשו כיבודים והובאה ארוחה כיד המלך. כדרכו של עולם זכו היושבים בראש השולחן במיטב הנתחים ובמבחר המעדנים, ועיני בהלול רואות וכלות. לימים וזמן שוב בהלול לסעודת-מצווה בביתו של אחד הגבירים. נזכר בהלול באותה סעודה בביתו של חכם בן-בבא. מה עשה? נטל כיסא ושולחן וטיפס לעליית ביתו והוריד משם צרור, שניתן לו בשעתו מידי קרוב עשיר, שארז חפציו ועלה לירושלים לחונן עופרה. פתח את הצרור ומצא בו גלימה מפוארת ומצנפת נאה. העלה על גופו את זו וחבש לראשו את זו והלך ובא לאותה סעודנ של מצווה. נכנס וישב בקצה השולחן. מיד ניגש אליו בעל-הבית וברכו בחביבות ונטלו בזרועו והפציר בו לקום ולמצוא לו מקום של כבוד. כיוון שראה בו שהוא ענוותן, לא זז זה ממנו עד שהושיבו בכורסה מורמת בראשו של שולחן. ראו האורחים מקומו וגלימתו, החלו להקדים לעומתו קידות של ברכה, אף שלחו ילדיהם לנשק את ידו לקבל ברכתו. כשהועלו המטעמים על השולחן, נמצאו כל המנות הגדולות והמובחרות בטווח ידו של בהלול. לתדהמת המסובים הרים בהלול בידו את כנף-גלימתו, גלימת המשי השחורה והמבריקה, גוללה בין אצבעותיו, טבלה בצלחת המהבילה אשר לפניו ואמר: סעד - נא ליבך, גלימה דגולה אני בזכותך עליתי לגדולה. ומאז ועד היום משמשים החרוזים הללו משל בפי הפרסים. יש אומרים החרוז כולו ויש אומרים מחציתו, וצחוקם מרמז על סופו. * בהלול הוא דמות ידועה בפולקלור של פרס, בדומה לג'וחא במזרח התיכון ובצפון אפריקה, או להרשלי אצל יהודי מזרח אירופה